"הגיורת" היא סדרה של 20 דימויים שנולדה מתוך נוף ילדותי, חוויתי כבת לאם גיורת, ומשקפת את המסע האישי והקולקטיבי של נשים בתהליך הגיור. זוהי חקירה אמנותית המתמקדת בחוויה הפרטית של אמי ובחוויות דומות של גיורות אחרות. בהן התמודדות עם כבוד האדם, זהות גוף, והשפעות הכוח הפטריארכלי.
אני, גדלתי על פני רקע של טראומה וזיכרונות מהתהליך שאמי עברה בסוף שנות ה 60 כאשר הייתה חיילת. אמי תיארה את חוויית הגיור בפסלים מבטון שיצרה בזמן לימודיה באוניברסיטת חיפה. הפסלים בגובה מטר. אימי יצרה 3 סדרות של גרציות, בכל סדרה היו 3 גרציות, סה"כ 9 גרציות בגובה מטר שהיו מאד נוכחות בחיינו וחיו איתנו בבית 24/7 , נשים עייפות, מלאות בצלוליטיס. התחושה שאני התמודדתי איתה, בחיים לצידם התמקדה בבדידות, ריקנות, ופחד.
סדרת הדימויים שלפניכן, מבקרת את האופן שבו הגיור, טקס שכולל טבילה במקווה, יכול להפוך לחוויה פוגענית, במיוחד כשהוא מתבצע בנוכחות רבנים גברים, הצופים בטובלות היוצאות עירומות כשאליהן כותנות שקופות וטבולות במים. טקס שמשדר חוסר כבוד ואף בזיון. הכותנות השקופות שבהן נדרשו הנשים להתלבש, הן סמל לחוסר ההגנה ולחשיפה המוחלטת בפני הרבנים. זו חוויה שלימדה אותי לקרוא טיגר על מנהגים שמעמידים את הנשים הגיורות במקום של חולשה ובזיון. דבר שגרם לי לא להגיע למקווה אף יום מחיי, גם לא ביום חתונתי.
אני עוסקת בדימויים אלו גם במימד הרוחני העמוק של התהליך, מימד שהוא אמור להוות את ליבו של הגיור. עבור רבות מהנשים, המסע הרוחני הוא הזדמנות לחיבור עם עקרונות גבוהים יותר, מסורת עתיקת יומין, וקהילה רוחנית מגוונת. עם זאת, החוויה הפוגענית שחלקן עברו בתהליך הגיור, כפי שהוא מתואר דרך עיניים של אמי שהתגיירה בסוף שנות ה-60, יכולה לרסק ולפגוע במסע זה. בעידן שקדם לתנועת #MeToo, דיונים על כבוד האדם, גבולות והסכמה לא היו חלק מהמודעות הציבורית כפי שהם היום, והפצעים שנגרמו , השאירו צלקות לדורות הבאים. לכן זה ממשיך להדהד ואני מנסה להביא לידי ביטוי את הסתירה בין הציפייה לקדושה לבין המציאות הקשה והפוגענית שחוו נשים רבות. אני מעלה שאלות על אופן ההתמודדות, עם האפשרות לריפוי, במיוחד בעולם שהשתנה והתפתח מאז. האם ניתן למצוא דרך לשקם את הרוח השבורה ולהתמודד עם הצלקות הנשארות?
הצלקות שהשאיר התהליך מדגימות את האירוניה הכואבת שבלב המסע הרוחני הזה – חיפוש אחר קדושה וטהרה, שנדרס על ידי חוויות של ביזיון וחוסר כבוד. הפגיעה ברוח של המתגיירת יכולה ליצור מכשול רוחני גדול, שבו הנפש המחפשת מציאות רוחנית גבוהה נאלצת להתמודד עם הכאב והפגיעה העמוקה שחוותה.
הדימויים נוצרו על ידי מיזוג צילומים שלי, של מבנים ברוטליסטים וצילומי נשים, מיזוג שנעשה על ידי בינה מלאכותית ומניפולציות בפוטושופ. כדי לשדר עוצמה ואינטימיות מול קור וריחוק. הברוטליזם משמש כמטאפורה לכוח ושלטון, בעוד הנשים מייצגות יופי ואלגנטיות בתוך אווירה של דיכוי ואילם. הדמויות בתערוכה עטופות בבד ורוד פסטלי, מוצגות כחלק מטקס חסר פנים ואישיות, מה שמדגיש את האיבוד הזהותי והבדידות בתהליך הגיור.
המטרה היא ליצור תחושה של ניכור ובדידות, גם בנוכחות דמויות אחרות, ולהדגיש את הכפייה והאחידות המוטלת על הנשים במהלך הגיור. השימוש באור וצל, והמרחק בין הדמויות לצופה, מעצים את הדרמטיות ומשדר חוזק, נחישות, ועוצמה פנימית במול עולם חיצוני קר וחסר פנים.
"הגיורת" אלו דימויים שמזמינים למחשבה ולדיון על התהליך האישי והקולקטיבי של הגיור, תוך הצגת ביקורת על הדרך שבה התהליך יכול להיתפס ולהשפיע על המתגיירות. היא קוראת להכרה בכבוד האדם ובזכות לזהות עצמאית ומכובדת במהלך ההתמזגות בתוך הקהילה היהודית. היא מעלה את השאלות הקשות ומזמינה את הציבור להתמודד עם העבר, עם ההווה, ועם העתיד שאנו רוצים ליצור – עתיד שבו הקדושה והטהרה אינן מתבצעות על חשבון הנפש, אלא בהרמוניה עמה.
הגיורות האבודות – דמויות עטופות בבד שקוף יוצרות קורוס של שקט ואחידות, בעוד הבעה נטולת רגש משקפת את ההתמודדות עם איבוד הזהות בעולם פטריארכלי.
שתיקת המימדים – טור של דמויות נעלמות למרחק, כל אחת מהווה הד חיוור לשקט הקודר שבו נשיות ואישיות נמצאות במאבק לשמור על עצמיות בעולם הומוגני.
גאוות הנשמה – בעיניים שלה מבהיקה עוצמה נשית ובלתי נראית, ניגוד בין תמימות למרד נשי, בעולם שבו הזהות נמדדת בצללים ובאור.
העדות האלמונית – דמויות מרוחקות ושקופות כמו הדממה של רחצה רוחנית, מסמלות את הפגיעה הנסתרת ואת הכאב שאינו נראה לעין העובר בצל האוטוריטה הדתית.
האקו של נשיות – בתוך מבנה חסר נפש, דמויות עטופות בתילי ורוד מתהדרות בעדינות וכוח, מציגות מחזה של חוזק פנימי נגד חלל אורבני קר ונטול אישיות.
צללים של קדושה – מתחת לשכבות של בד דק, דמויות אנונימיות מתמודדות עם צל של טקס רוחני, המופרך על ידי רגעי חוסר כבוד ופגיעה אישית.
המעגל השקוף – תחת השמש הקודרת, דמויות כמעט בלתי נראות מתחבאות מאחורי ווילון דקיק, מסמלות את הכוחות הבלתי נראים המנהלים את טקס הגיור, הפועלים תוך כדי דיכוי והסתרה של הזהות האישית.
שביל הטהרה האבוד – במסדרון טבעי, נשים עטופות בשמלות טול נעמדות כמו נזירות בטקס שכוחו לטהר משתבש על ידי כוחות חיצוניים המעמעמים את נשמתן ומשאירים אותן בערפל.
האחדות בגיור – הדמויות הטובעות בפסטל העדין מציגות את הקולקטיביות של נשים במסע הגיור, כאשר כל אחת מהן שומרת על קדושתה וייחודה בעודה חלק מתהליך גדול מעצמה.
רקיע התקווה – באור המתון של יום חדש, דמויות נשיות מתוחות בורד פותחות חלון לעולם שבו פגיעות וחוזק קיימים יחד, מעידים על פוטנציאל לשינוי וצמיחה.
שקיפות מאוחדת – דמויות מקבילות ברצף עדין מעבירות מסר של תמיכה משותפת וכוח קולקטיבי, גם בנתיבים הכי מאתגרים של הנשיות והזהות.
שיחה בין השורות – הדמויות המעוטפות בוורוד מתמזגות זו בזו, כשהן מייצגות את השיתוף והחיבור הנסתר שבין נשים במסע רוחני משותף, מול עיני העולם הדורש תמיד נוכחות ואחידות.
הילה של תודעה – בגינה המיסטית, דמויות נעטפות בווילון מתבוננות אל האור, מסמלות את הנחמה והפוטנציאל לחידוש שבכל סוף תהליך, גם במעברים האינטימיים והאישיים של הגיור.
לחישת האור בערפל – הדמויות המעורפלות נפרשות כמו שדים שקופים ביער עירוני, נושאות בתוכן את הניגוד בין הכוח הפנימי הבלתי נראה לעין לבין החשיפה המוחלטת בטקס הגיור.
נגיעות של תקווה – במרחב המלא בכחולים ובשקט, דמויות מרושתות משדרות רגישות ותקווה, מעוררות את החיפוש האינסופי אחר זהות רוחנית בתוך עולם פיזי.
הבזקי נשמה בכחול – הדמויות הכחולות העמומות מתמזגות עם האטמוספירה המיסטית, מעניקות תחושה של רוחניות ועומק הנשיות שמעבר למה שעיניים יכולות לראות.
שקיפות הנפש – דמויות תחת ווילון כחול יוצרות רקיע של חלומות ומחשבות פנימיות, כשהן מסמלות את הפרטיות והעדינות של הנשמה בתהליך הגיור.
האור בערפל – נשים עטופות בטול, דמויות בודדות בתוך האור המוזרח משדרות שקיעה בצבעים, כאשר הבולטת בצהוב מייצגת את התקווה שעדיין נשארת אפילו בטקס הגיור המצמרר.
